איך ריבית אם זה אסור מהתורה?

חתימת הסכם

היתר עסקה – זה רציני הדבר הזה?

תורת ישראל אוסרת באיסור חמור לתת או לקחת ריבית. העניין הוא שהלוואה ללא תמורה יכולה לעבוד יפה בגמ”חים, או כאשר אדם מן השורה מלווה כסף לחברו. אבל בכלכלת שוק, ובמיוחד בכלכלה המודרנית, לכסף יש מחיר. אם הבנק לא יוכל להפיק רווחים מהלוואות, הוא לא ילווה. אם אדם לא יוכל להרוויח מהשקעות, הוא פשוט לא ישקיע.

אי אפשר לנהל ככה כלכלה.

מצד שני, עבור מי שחי על פי חוקי התורה, איסור ריבית כלל אינו נתון לוויכוח, כמו כל שאר המצוות.

מה עושים?

ראשית, בואו נבין מהו איסור ריבית ולמה התורה מתייחסת אליו בחומרה רבה כל כך. איסור לקיחת או נתינת ריבית הוא מצוות לא תעשה,
המופיע בתורה כמה פעמים:

“אם כסף תלווה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך” (שמות כ”ב, כ”ד).

“וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך… אל תיקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלוקיך וחי אחיך עמך; את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך” (ויקרא כ”ה, ל”ה-ל”ז).

“לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר יישך” (דברים כ”ג, כ’).

התורה מכנה את הריבית שוב ושוב בשם הציורי “נשך”, וממש משווה את הריבית לנשיכה: “נשך – ריבית, שהוא כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קודקודו, כך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה” (רש”י על פרשת משפטים, על פי מדרש שמות רבה).

ריבית היא נשיכה (בימינו אולי היו קוראים לזה עקיצה) – הלווה קיבל כסף ובהתחלה הוא מרוצה, אבל בסופו של דבר הריבית נושכת ואוכלת את כספו. ויש גם ריבית דריבית – ככל שעובר הזמן, הריבית עולה בחזקה ולמעשה מכפילה את עצמה בכל כמה שנים, כך שלעיתים קרובות הריבית עולה יותר מההלוואה עצמה!

חז”ל השוו את המלווה בריבית לשופך דמים: “מה שופכי דמים לא ניתנו להשבון, אף מלווי בריבית לא ניתנו להשבון” (בבא מציעא, דף ס”א עמוד ב’). דמים (דם) הם דמים (כסף) – כמו שאי אפשר להשיב את דמו של אדם שנרצח, אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור בעקבות הנזק שגורמת ריבית רצחנית.

יותר מכך: התלמוד הירושלמי קובע ש”כל המלווה בריבית כופר בעיקר” (בבא מציעא, פרק ה’, הלכה ח’), חז”ל הוסיפו ש”כל מי שנוטל ריבית, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה את כל הרעות והעבירות שבעולם” (שמות רבה, ל”א י”ג), והרמב”ם כתב ש”כל הכותב שטר ריבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה’ אלוקי ישראל” (משנה תורה, הלכות מלווה ולווה, ד’ ז’). לא רק שאסור להלוות בריבית, אסור גם לשלם ריבית. גם אם הלווה והמלווה מסכימים בדעה צלולה על ריבית, עדיין שניהם עוברים על איסור ריבית מהתורה.

אבל כולנו משלמים על המשכנתא שאנחנו לוקחים, על המינוס בעו”ש (מאד לא מומלץ אבל קורה לפעמים) ועל הלוואות שונות, ונהנים מרווחים כשאנחנו משקיעים את הכסף שלנו או כשקרן הפנסיה שלנו עושה את זה בשבילנו.
האם זו לא ריבית?

איך מיישבים את הסתירה הזו?
איך אדם ירא שמיים, שלא מוכן לעבור על איסור ריבית, יכול להסתדר בעולם הכלכלי של ימינו?

פעילות כלכלית תקינה חיונית לבניינו של העולם. ללא הלוואות, יזמים לא יוכלו לגייס כסף לבניית בתים ומפעלים, בעלי חנויות לא יוכלו לקנות סחורה ולמכור אותה ללקוחות, וגם אדם פשוט לא יכול להתנהל בעולם המודרני ללא נטילת הלוואות (למשל משכנתא) או נתינתן (למשל פנסיה). כדי לעודד פעילות כלכלית מבלי לעבור על האיסור החמור של ריבית,
קבעו הפוסקים את היתר העִסקה.

היתר עסקה מתבסס על ההבנה שהריבית שאסרה התורה היא רווח של המלווה בלי קשר לטיב העִסקה. כלומר: אם הלוויתי לחבר 100 שקל והוא מתחייב להחזיר לי 110, ובזמן שהכסף אצלו אין לי שום שייכות לכך – זוהי ריבית. לכן, היתר העסקה קושר בין המלווה ללווה במשך כל התהליך, ולמעשה מגדיר אותם כשותפים. הגמרא מגדירה אותם לא כלווה ומלווה, אלא כ”נותן” ו”מתעסק” – אני נותן למישהו אחר כסף, והוא משתמש בו כדי לבצע עסקה. כשהוא יחזיר לי יותר ממה שנתתי זו לא תהיה ריבית, אלא רווחים מהעסקה ששנינו שותפים בה. כל זה, כמובן, בתנאי שיש קשר ישיר בין הנותן לעסקה המתבצעת – אם העסקה תצליח, הנותן ירוויח כסף. אם היא תיכשל – הוא יפסיד.

היתר העסקה מעורר לא מעט דיונים ושאלות. היו שטענו שזו פיקציה שנועדה להכשיר את השרץ, היו שטענו שבכל עסקה יש סיכון, ואם כך זה ממילא מייתר את הצורך בהיתר עסקה. בנוסף, עלה חשש שהמתעסק יטען שהפסיד את הכסף וכך יהיה פטור מלשלם לנותן, גם אם למעשה העסקה היתה מוצלחת. במשך הדורות הוצעו כמה פתרונות לבעיה, למשל שהמתעסק יישבע, יביא עדים או יספק הוכחה אחרת לכך שאכן העסקה לא צלחה.

היו מקרים בהם המתעסק טען שהפסיד את הכסף, והנותן תבע אותו לדין בבתי משפט אזרחיים בארץ ובעולם. טענתו של המתעסק היתה שאם הנותן מערער על אמינותו זו למעשה התכחשות להסכם ביניהם, שכן היתר העסקה מבוסס על כך ששני הצדדים שותפים הן לרווחים והן להפסדים. ברוב המקרים פסקו בתי המשפט שמדובר בהליך דתי, ולכן נמנעו מלתת להיתר העסקה תוקף משפטי מחייב.

בפועל, היתר העסקה התקבע כפתרון המעשי והמקובל להתנהלות כלכלית מבלי לעבור על האיסור החמור של ריבית. כל הבנקים בישראל חתומים על הסכמי היתר עסקה, וכך גם חברות האשראי וכל חברה המכבדת את עצמה, ועל בסיס ההיתר הזה מתנהל המשק הישראלי.

כך שהמושג “ריבית” אמנם נוכח כל הזמן בשיח הכלכלי, וכמובן גם אצלנו בשיח עם הלקוחות ובין יועצי החברה. אבל אותה “ריבית” אינה הריבית האסורה מהתורה, אלא הרווח שאפשר להפיק מהשקעה או המחיר עבור המשכנתא. בכל המקרים אנחנו לא גובים או משלמים ריבית – אנחנו נכנסים כשותפים, וזוהי המהות של היתר העסקה.