דברי הרב יעקבזון שליט"א לרגל המצב / מלחמת 'עם כלביא'

לא מזדהה עם החרדה – והיא לא תמיד מוצדקת

מאוד קשה לי לדבר על החרדה, כי אני לא באמת מזדהה אתה. קשה לי לדבר על דברים שאני לא חווה אותם בעצמי, שאינם נובעים מעולמי הפנימי. ואינני מרגיש כך, משום שאיני מבין על מה החרדה.
מאז ומעולם עמדו עלינו לכלותינו, מה יום מיומיים? תמיד היינו כבשה בין 70 זאבים, ותמיד עמד הרועה להצילינו. מה השתנה עכשיו ממה שהיה לפני כמה חודשים או לפני 70 שנה?

לא לערב חרדה עם דברי תורה

(יש כאלו שאומרים שזו גוג ומגוג)
אני חוזר ומדגיש, כמעט מתחנן: אל תבלבלו דברי תורה עם החרדות שלכם. כשיש חרדה- יש דרכים טבעיות להתגבר עליה, והיא יכולה גם לפוג מאליה עם הזמן. אבל כשאנו מסלפים דברי תורה באופן דתי, אנו מעמיקים ומקבעים את החרדה.
בעניינים אלו של גוג ומגוג- מי שיודע אינו מדבר (ברבים) ומי שמדבר- אינו יודע.
ומה שקיבלנו מרבותינו: שהשיא של מלחמת גוג המגוג כבר חלף, והאימה שהייתה אז (בשואה) לא תחזור יותר.)

הפתרון: שלטון הדעת ולא פאסיביות רגשית

אנחנו יכולים ללמוד מה התורה אומרת לנו לעשות, ולהירגע. זה מה שמוטל עלינו לעשות. החרדה הטבעית נובעת מחוסר שלטון הדעת. הדעת אינה שולטת על הרגשות.
והרגש כשהוא מתפרץ, הוא לא מרוסן, חסר פרופורציות, משתלט על המערכת ומאבד את היכולת שלנו להפעיל שיקול דעת.
אנחנו צריכים ללמוד מה עלינו לעשות, לא להשאר פאסיביים כי זה לא נכון מבחינה תורנית.
כשאדם לא פועל- החרדה מתגברת בעל כרחו. אם כן- אנו צריכים ללמוד מה מוטל עלינו לעשות, כשהאדם מתחיל לפעול החרדה נרגעת.
וזה מה שמלמד אותנו הנביא ישעיה איך להתנהג במצב של מצוקה: "לך עמי בוא בחדריך וסגור דלתיך בעדיך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם".

התנתקות מהחוץ כהתכנסות פנימה

מדוע הכפילות? הרי ניתן היה לומר רק "בוא בחדריך", זה אמור לכלול את הפעולה של ללכת.
הסיבה לכך היא כי יש כאן שני שלבים ואי אפשר לדלג על אף אחד מהם, כי כל אחד מהם הוא חלק בתהליך:
קודם כל עליך ללכת. לעזוב את המקום שאתה לא שייך אליו. להתנתק מכל המהומה שמתרחשת בחוץ. מהתקשורת, מהחדשות. (והתקשורת החרדית לפעמים בעייתית יותר כי היא משלבת פסוקים ומקלקלת באופן דתי- שקשה יותר לתיקון) ככל שאנחנו מתעסקים בחדשות, מבררים את הפרטים- אנחנו מגבירים את החרדה. למרות שיש כאן אשלייה של שליטה ורגיעה זמנית- זו רק אשליה. מלבד הקלקול הכללי שיש בזה, שנותן אשליה של כוחי ועוצם ידי, כאילו הצבא, המדינה, הפוליטיקה- הם אלו שקובעים את מה שמתרחש.

התגובה האינסטינקטיבית – לא באמת עוזרת

המציאות הידועה היא, שבני אדם (וגם בעלי חיים) מגיבים בשלושה אופנים במצבי מצוקה: התקפה' בריחה, קפיאה.
אנחנו הרי לא יכולים באמת להתעסק בהתקפה כי זה לא בידינו, אז האינסטיקט הזה של ההתקפה גורם לנו להתעסק ברכישת ידע, לדבר על מה שקורה ולהשיג אשליה שאנחנו מנהלים את הדברים, וכך משלים את עצמינו כאילו אנו עושים משהו ומכינים את עצמינו ומתמגנים.
חייבים להתנתק מהשליטה בפרטים, מההתעסקות החיצונית, ולכך מתכוון הפסוק במילים "לך עמי"- ההתכנסות פנימה.

הוראה מעשית: פעולה קטנה, פנימית ומתמשכת

מה כן צריך לעשות? צריך לפעול בדעת. לדעת שכשאני מתנתק מהמציאות זה כדי להתחבר לעולמי הפנימי, לבורא עולם: "סגור דלתיך בעדיך".
בוא בחדריך אומר לך תיסגר בבית הפיזי וכנס אל ליבך, אל עולמך הפנימי, כשתתנתק מהחוץ תוכל להתחבר אל הקב"ה. מתוך בחירה ולא מתוך בריחה. במצב רגיל אתה צריך להיות בוא בחדריך ובמצב חירום גם לסגור את הדלת.

ההוראה המעשית היא: לעשות משהו שלא עשינו עד עכשיו, באופן שנתרגל אליו ויהפוך להיות שלנו. לקחת אתנו קבלה מזערית, דווקא מזערית- כדי שנתמקד בעובדה שאנחנו ר ו צ י ם, וזה מה שחשוב, ולא בכוחי ועוצם ידי, אפילו לא כוחי ועוצם ידי הרוחני.
אנחנו צריכים להשתנות מהמצב. פרקי תהילים הם דבר טוב כשלעצמו, אבל לא מספיקים כי הם לא נשארים אתנו כל יום מהיום והלאה. אנחנו צריכים לעשות משהו שיהפך לחלק מהשגרה שלנו. ואז לדעת: עשינו מה שביכותינו, והקב"ה יעשה מה שבכוחו לעשות.

כשאדם פועל באופן של שלטון הדעת ולא באופן של התפרצות אמוציונלית והתרגשות- אז ורק כך הוא יכול להירגע.
ואם מתגנבת לאוזנינו איזושהי שמועה אפשר לומר פרק תהילים רק מול השמועה הזו.

נאמר לעצמינו שומר ישראל ישמור שארית ישראל ולא יאבד ישראל.
ובעז"ה זה עוד צעד בדרך לגאולה השלימה.